רשב״א על שבועות כ״ח

מהדורה: מהדורת גרליץ, בהוצאת אורייתא

« רשב״א על שבועות כ״ז ע״ב רשב״א על שבועות כ״ט ע״א »

1 אֲפִילּוּ כָּל שֶׁהוּא נָמֵי!

2 אִי בָּעֵית אֵימָא ״שֶׁלֹּא אוֹכַל״, אִי בָּעֵית אֵימָא ״שֶׁלֹּא אוֹכְלֶנָּה״. אִיבָּעֵית אֵימָא ״שֶׁלֹּא אוֹכַל״ – מִיגּוֹ דְּמַהְנְיָא לֵיהּ שְׁאֵלָה אַכְּזַיִת בָּתְרָא, מַהְנְיָא לֵיהּ שְׁאֵלָה נָמֵי אַכְּזַיִת קַמָּא.

3 וְאִיבָּעֵית אֵימָא ״שֶׁלֹּא אוֹכְלֶנָּה״ – אִי שַׁיַּיר כְּזַיִת, חֲשִׁיב לְאִיתְּשׁוֹלֵי עֲלֵיהּ; וְאִי לָא, לָא חֲשִׁיב לְאִיתְּשׁוֹלֵי עֲלֵיהּ.

4 מֵיתִיבִי: מִי שֶׁנָּדַר שְׁתֵּי נְזִירוֹת, וּמָנָה רִאשׁוֹנָה וְהִפְרִישׁ עָלֶיהָ קׇרְבָּן, וְאַחַר כָּךְ נִשְׁאַל עַל הָרִאשׁוֹנָה – עָלְתָה לוֹ שְׁנִיָּה בָּרִאשׁוֹנָה!

5 הָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן – בְּשֶׁלֹּא כִּיפֵּר.

6 וְהָתַנְיָא: כִּיפֵּר! בְּשֶׁלֹּא גִּלַּח – וְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר הִיא, דְּאָמַר תִּגְלַחַת מְעַכְּבָא.

7 וְהָתַנְיָא: גִּלַּח! אָמַר רַב אָשֵׁי: נְזִירוֹת קָא רָמֵית? מִי גָּרַם לַשְּׁנִיָּה שֶׁלֹּא תָּחוּל – רִאשׁוֹנָה; וְאֵינָהּ.

8 אַמֵּימָר אָמַר: אֲפִילּוּ אֲכָלָהּ כּוּלָּהּ, נִשְׁאָל עָלֶיהָ; אִי בְּשׁוֹגֵג – מְחוּסָּר קׇרְבָּן, אִי בְּמֵזִיד – מְחוּסָּר מַלְקוֹת. אֲבָל כְּפָתוּהוּ עַל הָעַמּוּד – לָא; כְּדִשְׁמוּאֵל, דְּאָמַר שְׁמוּאֵל: כְּפָתוּהוּ עַל הָעַמּוּד וְרָץ מִבֵּית דִּין – פָּטוּר.

9 וְלָא הִיא; הָתָם רָץ, הָכָא לָא רָץ.

10 אָמַר רָבָא: ״שְׁבוּעָה שֶׁלֹּא אוֹכַל כִּכָּר זוֹ אִם אוֹכַל זוֹ״, וְאָכַל אֶת הָרִאשׁוֹנָה בְּשׁוֹגֵג וְהַשְּׁנִיָּה בְּמֵזִיד – פָּטוּר. רִאשׁוֹנָה בְּמֵזִיד וּשְׁנִיָּה בְּשׁוֹגֵג – חַיָּיב. שְׁתֵּיהֶן בְּשׁוֹגֵג – פָּטוּר.

11 שְׁתֵּיהֶן בְּמֵזִיד – אַכְלֵיהּ לִתְנָאֵיהּ וַהֲדַר אַכְלֵיהּ לְאִיסּוּרֵיהּ, מִיחַיַּיב; אַכְלֵיהּ לְאִיסּוּרֵיהּ וַהֲדַר אַכְלֵיהּ לִתְנָאֵיהּ, פְּלוּגְתָּא דְּרַבִּי יוֹחָנָן וְרֵישׁ לָקִישׁ – לְמַאן דְּאָמַר הַתְרָאַת סָפֵק שְׁמָהּ הַתְרָאָה, חַיָּיב; לְמַאן דְּאָמַר לָאו שְׁמָהּ הַתְרָאָה, פָּטוּר.

12 תְּלָאָן זוֹ בָּזוֹ – ״לֹא אוֹכַל זוֹ אִם אוֹכַל זוֹ״, ״לֹא אוֹכַל זוֹ אִם אוֹכַל זוֹ״; וְאָכַל זוֹ בִּזְדוֹן עַצְמָהּ וּבְשִׁגְגַת חֲבֶירְתָּהּ, וְזוֹ בִּזְדוֹן עַצְמָהּ וּבְשִׁגְגַת חֲבֶירְתָּהּ – פָּטוּר.

13 זוֹ בְּשִׁגְגַת עַצְמָהּ וּבְזָדוֹן חֲבֶירְתָּהּ, וְזוֹ בְּשִׁגְגַת עַצְמָהּ וּבִזְדוֹן חֲבֶירְתָּהּ – חַיָּיב.

14 שְׁתֵּיהֶן בְּשׁוֹגֵג – פָּטוּר.

15 שְׁתֵּיהֶן בְּמֵזִיד – אַשְּׁנִיָּה מִיחַיַּיב, אַרִאשׁוֹנָה פְּלוּגְתָּא דְּרַבִּי יוֹחָנָן וְרֵישׁ לָקִישׁ.

16 אָמַר רַב מָרִי, אַף אֲנַן נָמֵי תְּנֵינָא: אַרְבָּעָה נְדָרִים הִתִּירוּ חֲכָמִים – נִדְרֵי זֵרוּזִין, נִדְרֵי הֲבַאי, נִדְרֵי שְׁגָגוֹת, נִדְרֵי אֳונָסִין.

17 נִדְרֵי שְׁגָגוֹת כֵּיצַד? ״קוּנָּם אִם אָכַלְתִּי וְאִם שָׁתִיתִי״, וְנִזְכַּר שֶׁאָכַל וְשָׁתָה; ״שֶׁאֵינִי אוֹכֵל שֶׁאֵינִי שׁוֹתֶה״, שָׁכַח וְאָכַל וְשָׁתָה – מוּתָּר. וְתָנֵי עֲלַהּ: כְּשֵׁם שֶׁנִּדְרֵי שְׁגָגוֹת מוּתָּרִין, כָּךְ שְׁבוּעוֹת שְׁגָגוֹת מוּתָּרוֹת.

18 שְׁבוּעוֹת שְׁגָגוֹת הֵיכִי דָּמֵי – לָאו כִּי הַאי גַּוְונָא? שְׁמַע מִינַּהּ.

19 עֵיפָא תָּנֵי שְׁבוּעוֹת בֵּי רַבָּה. פְּגַע בֵּיהּ אֲבִימִי אֲחוּהּ, אֲמַר לֵיהּ: ״שְׁבוּעָה שֶׁלֹּא אָכַלְתִּי״ ״שְׁבוּעָה שֶׁלֹּא אָכַלְתִּי״, מַהוּ? אֲמַר לֵיהּ: אֵינוֹ חַיָּיב אֶלָּא אַחַת. אֲמַר לֵיהּ: אִישְׁתַּבַּשְׁתְּ, הֲרֵי יָצְאָה שְׁבוּעָה לַשֶּׁקֶר!

20 ״שְׁבוּעָה שֶׁלֹּא אוֹכַל תֵּשַׁע וְעֶשֶׂר״, מַהוּ? חַיָּיב עַל כׇּל אַחַת וְאַחַת. אֲמַר לֵיהּ: אִישְׁתַּבַּשְׁתְּ, אִי תֵּשַׁע לָא אָכֵיל, עֶשֶׂר לָא אָכֵיל!

21 ״שְׁבוּעָה שֶׁלֹּא אוֹכַל עֶשֶׂר וָתֵשַׁע״, מַהוּ? אֵינוֹ חַיָּיב אֶלָּא אַחַת. אֲמַר לֵיהּ: אִישְׁתַּבַּשְׁתְּ, עֶשֶׂר הוּא דְּלָא אָכֵיל, הָא תֵּשַׁע מִיהָא אָכֵיל!

22 אָמַר אַבָּיֵי: זִימְנִין דְּמַשְׁכַּחַתְּ לַהּ לְהָא דְּעֵיפָא, כִּדְמָר. דְּאָמַר רַבָּה: ״שְׁבוּעָה שֶׁלֹּא אוֹכַל תְּאֵנִים וַעֲנָבִים״, וְחָזַר וְאָמַר: ״שְׁבוּעָה שֶׁלֹּא אוֹכַל תְּאֵנִים״;

פירוש רשב״א על שבועות כ״ח

1 נ"ל דהגירסא דייק' הכי: אמר רבא שבועה שלא אוכל ככר זו אם אוכל זו אם אכל את הראשונה בשוגג והשניה במזיד פטור אכל את הראשונה במזיד והשניה בשוגג חייב שתיהן בשוגג פטור, שתיהן במזיד אכליה לתנאיה והדר אכליה לאיסוריה חייב אכליה לאיסוריה והדר אכליה לתנאיה פלוגתא דר"י ור"ל, תלאן זו בזו לא אוכל זו אם אוכל זה ולא אוכל זו אם אוכל זו אבל זו בזדון עצמה ובשגגת חברתה וזו בזדון עצמה ובשגגת חברתה פטור, זו בשגגת עצמה ובזדון חברתה וזו בשגגת עצמה ובזדון חבירתה חייב. ומסתברא לי דהכי פירושה, ותחלת כל דבר צריכים אנו לדעת שכל תולה אכילה זו באכילת זו לעולם אין השבועה חלה, אלא אם כן אכל את התנאי במתכוין, כלומר שנזכר בשעת אכילתה שהיא תנאי על אחרת, שאלו לא נזכר בתנאי לא קרינן ביה האדם בשבועה. עוד יש לדעת שהראשונה שנזכר בשמועה זו הוא ככר התנאי, לפי שבאכילתה תלוי איסור חברתה, וכן מזיד שנזכר בשמועה זו לא מזיד דוקא כלומר שמתכוין לעבור אלא מזיד שהוא יודע כבר התנאי ונזכר בשעת אכילה, ובאכילה זו חלה השבועה דהשתא קרינן ביה האדם בשבועה. וכך פירוש השמועה ראשונה בשוגג שלא נזכר בשעת אכילה שעשאה תנאי, מעתה א"א להתחייב באכילה השניה שהיא ככר האיסור בכלום, לא מלקות אעפ"י שהתרו בו בשעת אכילתה ולא קרבן אם אכלה בשוגג כלומר לא נזכר באיסורו לפי שבשעת התנאי היתה ראויה לחול השבועה ולא חלה, דבשעת אכילתה לא נזכר ולא קרי ביה האדם בשבועה, אבל אכל את הראשונה שהיא ככר התנאי במזיד כלומר במתכוין, וזכור שהיא תנאי, על השניה אז חלה עליו השבועה באכילת השניה, דהא קרינן ביה באכילת התנאי האדם בשבועה, והילכך כשאכל את השניה בשוגג חייב קרבן ואם במזיד מזיד ממש חייב מלקות, אכל את שתיהן בשוגג פטור, וזו פשוטה דהינו אכל את הראשונה בשוגג, אלא בגררא דאכל את שתיהן במזיד דאיצטריכינן נקט להא.

2 תלאן זו בזו. אכל אחת מהן בזדון עצמה ובשגגת חברתה שאינו זוכר שהיא של תנאי על חברתה פטור על שתיהן מקרבן וממלקות על השניה פטור שהרי באכילת הראשונה שעשאה תנאי לשניה הרי אכלה בשגגת תנאי, והרי אכילת הראשונה לגבי שניה כאותה שאמרנו ברישא דהיינו אכל את הראשונה בשוגג והשניה במזיד,ומותר נמי לכתחילה באכילת השניה שהרי לא חלה השבועה כלל, ועל הראשונה נמי פטור שהרי לא היה ראוי לחול עליה איסור אלא באכילת השניה במזיד דהיינו התנאי וזה שוגג היה לגבי תנאי חברתה, ואלו היה אוכל השניה בזדון עצמה ובזדון חברתה כלומר שהיה זוכר שעשאה תנאי על חברתה, היה פטור על השניה לגמרי כמו שאמרנו, אבל על הראשונה אם התרו בו בשעת אכילה הראשונה באנו למחלוקת ר"י ור"ל וכבר אמרה לזו למעלה, ומ"ה נקט הכא בתרוייהו בשגגת חברתה. אכל זו בשגגת עצמה ובזדון חברתה וזו בשגגת עצמה ובזדון חברתה וכו' חייב, כלומר על השניה, שהרי בשעת אכילה הראשונה זכור הוא שהיא תנאי על חברתה ואז חלה השבועה על השניה, דלגבי שניה האדם בשבועה קרינן ביה, אבל על הראשונה פטור, שהרי בשעה שאכלה עדיין בהיתר היתה עליו, ואי אפשר לחייבו קרבן עד שיהא חוטא בשעת מעשה דכתיב ויקרא ה, יז אשר לא תעשינה וכתיב ברישי' דהאי קרא ועשה דמיירי דקרבן בז', וכ"ש במלקות שאי אפשר לחייבו, שהרי בשעת אכילת האיסור לא התרו ולא היה מזיד, ואף על פי שנזכר בשעת אכילה בתנאי, אינו מתחייב עכשיו על אכילת התנאי שהרי לא אסרה על עצמו ואי אפשר לו ללקות כל שלא אוכל איסורו במזיד הילכך פטור, זה נראה לי בפירוש הלכה זו, ולפי שראיתי שרבו בשמועה זו גירסות שונות ופירושים מרובים למפרשים ז"ל כתבתי כאן מה שנראה לי בגירסתה ופירושה.

« רשב״א על שבועות כ״ז ע״ב רשב״א על שבועות כ״ט ע״א »